יוצרוקרים יקרים

יוצרוקרים יקרים,
אני עוקב אחרי התגובות הרבות שזורמות על דפי הבלוג בתקופה האחרונה. זה דבר אדיר וחשוב. ומעבר לצחוקים ולקטילות ההדדיות, אני מנסה למצוא נקודות שיש בהן עניין, משהו שאפשר לדון בו יחד, לחשוב עליו. (רגע לפני שכותבים למישהו "שיסתום כבר" אם משהו לא נראה לו..)
נראה לי שהבלוג הזה שואף (זה היה הרעיון, לפחות מלכתחילה..) לתת עוד במה לשיחה, אז כמובן שלא צריך להיבהל אם אנשים חושבים כל מיני דברים-
השאלה היא, וזו שאלה נצחית- מה אפשר לעשות עם זה.

קראתי את הדברים "האנונמיים" האחרונים שנכתבו לקציצות. מישהו שם הזכיר עניין של "בטחון עצמי" או "בטחון של להקה" וקישר, אם הבנתי נכון, את העניין לתרבות פופ. אז קודם כל לצורך ההגינות, אצטרך לחלוק על מי ששאל מה הקשר בין תמונות, פרסום, יח"צ וכ'ו לבין תרבות פופ. זוהי תרבות הפופ. "פופ" = פופולרי. רוצים להגיע לכמה שיותר מאזינים, רוצים להיות פופולרים. עד כאן אין בעיה.

אז איפה היא מתחילה?
בעיני הבעיה מתחילה שאתה מרגיש, אתה או הלהקה, שבכדי להיות פופולרי אתה צריך לעשות דברים שאם התרבות היתה נראית אחרת, נראה לי שלא היית עושה אותם. להעסיק סוכן, משרד יח"צ, צלם וכ'ו וכ'ו דברים אמתיים שמנו הקציצות ושעולים אכן המון כסף. ובעיקר בתחושה, "מכריחים" אותך לעשות משהו ששוב, אם המצב היה אחר, לא בטוח שהיית עושה. וברצינות, הרי אין שום קשר בין לכתוב ולנגן לבין איך שאתה נראה. שום קשר! וזאת תרבות הפופ (והאנשים שנותנים לה מקום) שאומרת שיש קשר. (ואם מישהו רוצה להמשיך להתווכח על זה אז כבר אין לי מה להגיד..)
אז מה עושים?? מה יש לעשות?!
ואומרים הקציצות, זה מה יש, זאת התרבות, בארץ, בעולם. זה מה שעושים כולם. רוצה להתפרסם?? שחק את המשחק!
לצערי, וכבר אמרו לי שאני תמים באחת ההודעות הקודמות, המצב אכן עגום.

מי שהיה במפגש עם סרג'ון כשסיפר שבאירופה עדיין יש קהל שבא למועדון לשמוע די.ג'י ומתפלל שהוא ישמיע לו משהו חדש, יגניב אותו, ואין לו מושג מה הדי.ג'י הולך לנגן, והוא עדיין בא, ומפוצץ מועדונים.
על זה אני מדבר. זאת תרבות שעדיין מצליחה להיות אותנטית. נאמנה. לאהוב מוזיקה, קודם כל. לא "זורמת" כי "אין מה לעשות עם זה", וכאן אני חוזר לעניין עם הביטחון העצמי. איזה ביטחון יכול להיות לך כשאתה כל הזמן מעסיק את עצמך באיך יאהבו אותך או ישמעו אותך יותר לצורך העניין?.. והתעשייה, כבר דיברנו על זה, דורסנית, לא מרחמת, יום אחד אתה למעלה - יום אחר תהיה למטה, פלייליסט, למי זה משנה מה אתה מרגיש, תנגן ותשתוק, ועדיף שזה ישמע טוב..ואם כבר, גם תיראה טוב..

תשמעו משהו,
לקבץ קבוצה של אנשים, קהל, להצליח להפוך אותם להיות חברים אחד של השני, שמקבלים אחד את השני, לפחות משתדלים, מדברים על זה, עובדים על זה, נותנים מקום אחד לשני, נותנים במה, עוזרים, מעודדים, גורמים לך להרגיש שגם אתה שווה, שגם אתה טוב, ולא בגלל איך שאתה נראה, ולא אם אתה יודע לדפוק סולו מטורף בגיטרה, ולא רק אם יש לך כסף..
זה דבר מהפכני בתרבות העגומה שיש היום.
זה דבר שזכיתי לראות בקבוצת יוצרוק בעמק ב3 השנים האחרונות.
זה קשה, זה לא קל. דורש מאמץ, דורש להתעלות מעל דברים שכולם מסביב אומרים: שהוא לא חשוב, שהוא בזבוז של זמן.. זה קשה.

ואני חושב שזה נותן. זה נותן בטחון. לי זה נותן בטחון. שאפשר להיות חלק ממשהו גדול, להיות יוצר בקבוצה יוצרת. להיות עצמי, אותנטי, ולדעת שיש לי מקום שאני רצוי בו ושיקבלו אותי בו.

לפנינו עוד דרך ארוכה, יכול להיות שלחלקכם זה נשמע כמו חזון ולא כמו המציאות, יכול להיות. אנחנו צריכים להמשיך להתעקש, ליצור את המקום הזה, לא את תרבות הפופ, את המקום שלנו, הרוח שלנו, ולבנות לרוח הזאת גם בית.

(ולסיום, על אף הויכוח עם הקציצות, אני רוצה לציין את הבחירה, האמיצה, של להקה להעביר מסר ברור שנכון להתגייס ולשרת בצבא. וזה עם החשש התמידי שלהיות ישירים כ"כ, בעלי מסר ברור דווקא כמו זה, (או מה זה קשור ללהקה או למוזיקה בכלל) עלול להביא לתשלום מחיר כבד: איבוד קהל שלא אוהב את הרעיון. יישר כח קציצות, תמשיכו ככה! מרגישים שזה אמיתי, שזה חשוב לכם. זאת אותנטיות! אבל בחייאת, רק אל תיפלו לנו ברשתה של התעשייה והתרבות המטופשת שהורסת כל חלקה טובה במדינה הזאת. )

קובי