יוצרוקרים יקרים

יוצרוקרים יקרים,
אני עוקב אחרי התגובות הרבות שזורמות על דפי הבלוג בתקופה האחרונה. זה דבר אדיר וחשוב. ומעבר לצחוקים ולקטילות ההדדיות, אני מנסה למצוא נקודות שיש בהן עניין, משהו שאפשר לדון בו יחד, לחשוב עליו. (רגע לפני שכותבים למישהו "שיסתום כבר" אם משהו לא נראה לו..)
נראה לי שהבלוג הזה שואף (זה היה הרעיון, לפחות מלכתחילה..) לתת עוד במה לשיחה, אז כמובן שלא צריך להיבהל אם אנשים חושבים כל מיני דברים-
השאלה היא, וזו שאלה נצחית- מה אפשר לעשות עם זה.

קראתי את הדברים "האנונמיים" האחרונים שנכתבו לקציצות. מישהו שם הזכיר עניין של "בטחון עצמי" או "בטחון של להקה" וקישר, אם הבנתי נכון, את העניין לתרבות פופ. אז קודם כל לצורך ההגינות, אצטרך לחלוק על מי ששאל מה הקשר בין תמונות, פרסום, יח"צ וכ'ו לבין תרבות פופ. זוהי תרבות הפופ. "פופ" = פופולרי. רוצים להגיע לכמה שיותר מאזינים, רוצים להיות פופולרים. עד כאן אין בעיה.

אז איפה היא מתחילה?
בעיני הבעיה מתחילה שאתה מרגיש, אתה או הלהקה, שבכדי להיות פופולרי אתה צריך לעשות דברים שאם התרבות היתה נראית אחרת, נראה לי שלא היית עושה אותם. להעסיק סוכן, משרד יח"צ, צלם וכ'ו וכ'ו דברים אמתיים שמנו הקציצות ושעולים אכן המון כסף. ובעיקר בתחושה, "מכריחים" אותך לעשות משהו ששוב, אם המצב היה אחר, לא בטוח שהיית עושה. וברצינות, הרי אין שום קשר בין לכתוב ולנגן לבין איך שאתה נראה. שום קשר! וזאת תרבות הפופ (והאנשים שנותנים לה מקום) שאומרת שיש קשר. (ואם מישהו רוצה להמשיך להתווכח על זה אז כבר אין לי מה להגיד..)
אז מה עושים?? מה יש לעשות?!
ואומרים הקציצות, זה מה יש, זאת התרבות, בארץ, בעולם. זה מה שעושים כולם. רוצה להתפרסם?? שחק את המשחק!
לצערי, וכבר אמרו לי שאני תמים באחת ההודעות הקודמות, המצב אכן עגום.

מי שהיה במפגש עם סרג'ון כשסיפר שבאירופה עדיין יש קהל שבא למועדון לשמוע די.ג'י ומתפלל שהוא ישמיע לו משהו חדש, יגניב אותו, ואין לו מושג מה הדי.ג'י הולך לנגן, והוא עדיין בא, ומפוצץ מועדונים.
על זה אני מדבר. זאת תרבות שעדיין מצליחה להיות אותנטית. נאמנה. לאהוב מוזיקה, קודם כל. לא "זורמת" כי "אין מה לעשות עם זה", וכאן אני חוזר לעניין עם הביטחון העצמי. איזה ביטחון יכול להיות לך כשאתה כל הזמן מעסיק את עצמך באיך יאהבו אותך או ישמעו אותך יותר לצורך העניין?.. והתעשייה, כבר דיברנו על זה, דורסנית, לא מרחמת, יום אחד אתה למעלה - יום אחר תהיה למטה, פלייליסט, למי זה משנה מה אתה מרגיש, תנגן ותשתוק, ועדיף שזה ישמע טוב..ואם כבר, גם תיראה טוב..

תשמעו משהו,
לקבץ קבוצה של אנשים, קהל, להצליח להפוך אותם להיות חברים אחד של השני, שמקבלים אחד את השני, לפחות משתדלים, מדברים על זה, עובדים על זה, נותנים מקום אחד לשני, נותנים במה, עוזרים, מעודדים, גורמים לך להרגיש שגם אתה שווה, שגם אתה טוב, ולא בגלל איך שאתה נראה, ולא אם אתה יודע לדפוק סולו מטורף בגיטרה, ולא רק אם יש לך כסף..
זה דבר מהפכני בתרבות העגומה שיש היום.
זה דבר שזכיתי לראות בקבוצת יוצרוק בעמק ב3 השנים האחרונות.
זה קשה, זה לא קל. דורש מאמץ, דורש להתעלות מעל דברים שכולם מסביב אומרים: שהוא לא חשוב, שהוא בזבוז של זמן.. זה קשה.

ואני חושב שזה נותן. זה נותן בטחון. לי זה נותן בטחון. שאפשר להיות חלק ממשהו גדול, להיות יוצר בקבוצה יוצרת. להיות עצמי, אותנטי, ולדעת שיש לי מקום שאני רצוי בו ושיקבלו אותי בו.

לפנינו עוד דרך ארוכה, יכול להיות שלחלקכם זה נשמע כמו חזון ולא כמו המציאות, יכול להיות. אנחנו צריכים להמשיך להתעקש, ליצור את המקום הזה, לא את תרבות הפופ, את המקום שלנו, הרוח שלנו, ולבנות לרוח הזאת גם בית.

(ולסיום, על אף הויכוח עם הקציצות, אני רוצה לציין את הבחירה, האמיצה, של להקה להעביר מסר ברור שנכון להתגייס ולשרת בצבא. וזה עם החשש התמידי שלהיות ישירים כ"כ, בעלי מסר ברור דווקא כמו זה, (או מה זה קשור ללהקה או למוזיקה בכלל) עלול להביא לתשלום מחיר כבד: איבוד קהל שלא אוהב את הרעיון. יישר כח קציצות, תמשיכו ככה! מרגישים שזה אמיתי, שזה חשוב לכם. זאת אותנטיות! אבל בחייאת, רק אל תיפלו לנו ברשתה של התעשייה והתרבות המטופשת שהורסת כל חלקה טובה במדינה הזאת. )

קובי

פשוט כי זה ארוך מידי כתגובה

יא ווארדי מה הולך פה. טוב, אחרי שקראתי את כל התגובות בפוסט של הקציצות אני חייב לבקש שנפסיק עם כל הפאקינג אנוניזם הזה! אם יש לך משהו להגיד תגיד אותו ותעמוד מאחוריו!
לגבי הקציצות, אני חייב לציין שאני אישית לא מתחבר לסגנון שלכם אבל אני מעריך מאוד את מה שעשיתם ועושים בשביל המוזיקה שלכם, ואני לא חושב שאתם צריכים להתבייש בזה שלקחתם יחצ"נית וצלם, ככה דברים עובדים וזה לאו דווקא רע, חוץ מזה הם כולה צילמו את עצמם! מה עשיתם מזה? אפשר לחשוב שאתם לא מצלמים את עצמכם ומעלים לפייסבוק, אני מודה שאני אוהב לראות תמונות וסרטונים של להקות שאני אוהב והרבה מהם רחוקות שנות אור ממה שאתם קוראים פופ או תרבות הפופ וגם הם עושות הרבה דברים לפי הספר. לדוגמה אחת הלהקות האהובות עליי : מיסטר בנגל. הלהקה הזאת הייתה חתומה באחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם (וורנר ברודרס) ועדיין הייתה נאמנה לעצמה ולמוזיקה שלה, ומי שישמע את דיסקו וולנטה ויגיד לי שזה להקה שהקריבה מהמוזיקה שלה בשביל להתפרסם אז הוא אדיוט. בקיצור מה שרציתי להגיד שזה צבוע ודפוק להגיד שכל מי שלוקח יחצן או צלם הוא נכנס לחלק מהקונפורמה ונהיה ממוסחר, אם אתה מוזיקה טובה אתה תעשה אותה בכל דרך, וזה שתופיע רק בפאבים קטנים ותמכור תקליטי לו פיי כדי לשמור על ה"אינטגרטי המקצועי" שלך לא יבטיח שתעשה מוזיקה טובה, אז זה בולשיט להסתכל על דברים בצורה כלכך פשטנית של פופ ומכירות = רע, ואינדי ואי התמסחרות = טוב. זה בלושיט.

ניצן

אה, ו72 בנזונה של שיר

הקציצות של לידיה משתדרגים

מתוך אתר הקציצות של לידיה החדש (לחץ כאן לקיצוץ לידייתי)

הולדת הקציצה
השנה היא 1948. המוני חלוצים יהודים נוהרים אל הארץ המובטחת ועימם בשורות קולנריות חדשניות. קבוצת רומנים עתירי מוטיבציה ושליחות מסתערים על חלקה הדרומי של הכנרת ומעלים על הקרקע את קיבוץ מעגן - משכנה העתידי של הקציצה המפורסמת. השנים חולפות להן ואיתן צומחת אגדה - הקציצות של לידיה - יצירתה המפורסמת ביותר של לידיה שלם, טבחית הקיבוץ המהוללת. לאורך השנים יהפוך מעדן זה לשם דבר בין חברי הקיבוץ הפוקדים את חדר האוכל בזה אחר זה.

הולדת הקציצות
השנה היא 1999. תלמידות כתה ז' נטע סמית ושירה שטרנברג, שתי עלמות חן בנות הקיבוץ, ניגשות לחברן אביתר אדרי בהצעה - "הבה נקימה להקה, אתה תנגן בגיטרה ואנחנו נשיר - נקרא לה הקציצות של לידיה"...
מכאן ממשיכה סאגה ארוכה של הולדת הלהקה, לפרטים נוספים קיראו את הביוגרפיה.

פוסט זה בא לעשות כבוד ללהקה שצמחה כאן בעמק הירדן והיום עומדת אחרי הוצאת אלבום חדש וממנו 5 שירים מלאים. וכפי שכתבו אלינו למייל:
"...בימים אלו עלה האתר הרישמי שלנו לרשת www.hakzizot.com ובו גלריה מושקעת, מידע רב וחלקים גדולים מאלבום הבכורה (שהפקתו הסתיימה החודש) כולל 5 קטעים מלאים. (אפשר לשמוע וזה נחמד)

כמו כן גם המייספייס שלנו עבר שיפוץ רציני www.myspace.com/hakzizot"

בקיצור, אני ממליץ להיכנס לשמוע - קצת רוק ישראלי חדשני (מזכיר את MUSE, לא?). חוצמזה - מה יכול כבר לקרות.

ערב פרידה מדליתים ב18/6 כבר אמרתי?

זה שוב פעם ניצן, הפעם בא לי לדבר על משהו רציני שממש מציק לי -

לפני כשנה כשסידרנו,ניקינו והתחלנו להשתמש בבית היוצרוק בכנרת אני הייתי בטוח שזה הולך להיות המקום שבו אנחנו הולכים להציג את המוזיקה שלנו לקהל הרחב ומעבר לזה להציע לנוער של עמק הירדן תרבות אחרת, תרבות שלא כוללת מוזיקת מיינסטרים מסריחה יותר או מסריחה פחות, תרבות שלא כוללת השתכרות מאחורי החדר אוכל מוודקה זולה, ומעל הכל תרבות שכוללת ביטוי עצמי, רצון ליצירה שונה והרחבת האופקים המוזיקליים. אני אישית חשבתי שזה המקום שבו אנחנו הולכים לעשות את כל זה - ארס תרבות האלטרנטיב בעמק (אם להתפלצן קצת).
חבל מאוד שמכל התקוות האלה מה שנשאר זה מקום שבו כל אחד יכול לארגן לעצמו מסיבה שנוגדת את כל מה שאנחנו אומרים מאז שהקבוצה הזאת קמה. בפורים עוד זרמתי עם זה אבל אתמול זה כבר עבר את גבול הטעם הטוב.
זה מה שאתם רוצים שיהיה מהמקום הזה? מקום שבמקום להציע אופציה שונה לבילוי, מיישר קו עם התרבות שכבר שולטת בעמק (תרבות הגורמט)?
ועד שכבר קמו כמה אנשים שהבינו שכרגע אנחנו רק מאוננים על "יצירת תרבות אלטרנטיבית" והציעו לעשות אירוע שונה (וזה לא משנה כרגע אם זה יומולדת פרטית או כל דבר אחר) זה לא התקבל. במקום זה מזנים את המקום למסיבות.
ואני שואל שוב, ככה אתם רוצים שהמקום יראה? ככה אתם רוצים שהמקום ייזכר? שאיזה אליף יגיד "היי, אני זוכר את המקום הזה! על המדרגות האלה הקאתי במסיבה האחרונה" במקום שיגיד "היי, במקום הזה הבנתי שמטאל זה לא מוזיקה כזאת גרועה כמו שחשבתי" או "במקום הזה הבנתי שאני רוצה להיות מתופף"?
אם כל הדיבורים שלנו על מסר שכחנו שצריכים להיות גם מעשים, ולכן בזמן שאנחנו מנסים למצוא מה המשמעות להופעות שלנו, עושים מסיבות שמתנגדות לדרך שלנו, בבית שלנו!

תחשבו על זה..

נ.ב זאת לא תקיפה אישית כנגד אף אחד וזה לא פונה לאף אחד ספציפי, אלא תהייה כללית שלי שרציתי לשתף אתכם בה ולדעת מה דעתכם...

המניפסט הרמיקסיונרי

אלי רצה שאני אכתוב פוסט על פרוייקט של קוטימן (אומן פ'אנק ישראלי מצויין, מומלץ) על רמיקסים מגניבים ביותר לסרטונים מיוטיוב... אבל אין לי ממש מה לכתוב על זה. [אלי מוסיף: רק רציתי לחשוף לחברי יוצרוק את היוצר המדליק הזה. בחור גאון, ישב חודשיים על יוטיוב, הוריד שירים ומיקסס מזה קליפים ומוזיקה. הכל מקורי. יש מה לראות, יש מה לשמוע. זהו. המלצה טובה, תאמינו לי].

מה שכן, זה הזכיר לי סרט שראיתי ב"וואלה!" יס (הצד הטוב של וואלה) על קהילות הרמיקסים באינטרנט והבעיה שלהם עם זכויות היוצרים.

http://yes.walla.co.il/?w=2/7829/1448752

אני מציע שתראו את הסרט (קצת ארוך אבל שווה את זה) ונערוך עליו דיון בטוקבקים.

הנקודה שהסרט מעלה לדעתי היא נקודה מאוד טובה ומאוד מטרידה לגבי עתיד התרבות שלנו והעובדה שכל היצירות שמרכיבות אותה שייכות בגדול לשני גופים מרכזיים (מתייחס ליצירות האמריקאיות, אבל לא חסרים גופים ששולטים בזכויות התרבות של כל שאר העולם). אני דווקא לא מחובבי הרמיקסים והיצירה שמורכבת מיצירות אחרות, אבל לדעתי בהחלט אפשר להפוך את התרבות שלנו ליותר חופשית ויותר פתוחה לכולנו. מה שבטוח הוא שהכסף שאמור להגיע מזכויות היוצרים צריך ללכת לאומנים שעושים את היצירות האלה ולא לבעלי הממון ששולטים בזכויות,ושההתנהלות הקולקלת וצייד המכשפות המגוחך הזה שהחברות עושות נגד מורידים(אתם מכירים כאלה? אנשים בזויים) צריך להפסק ומהר.
כתבו את דעתכם על הסרט (ואני מקווה שתגיבו, כי נראה לי שחוץ משחר אף אחד לא לוקח את הבלוג הזה ברצינות, אז יאללה תתחילו להקליד)

חימושניגיגי (ניצן)

חייב לזוז - אהוד בנאי והפליטים

תדמיינו בן אדם, בן 32. ממשוקף, לא רוקיסט מטורף ולא זמר מתקתק. מסתובב בערך עשר שנים עם חומרים מקוריים בין תחנות רדיו ולא מצליח להיכנס לסצינה של הרוק הישראלי. מתאמץ, מתאמץ, ופשוט לא מצליח. רב עם מגישי תוכניות בגל"צ, מחכה למנהלי חברות תקליטים כדי שייקחו קלטת דמו. אין, פשוט כלום.


לבן אדם קוראים אהוד בנאי. הוא היום אחד הזמרים המוכרים ביותר שיש לנו במדינה, מופיע בחו"ל ובארץ, ובכל זאת - סיפור העלייה שלו לגדולה הוא אחד הדברים המעניינים ביותר שאני מכיר באופן אישי.


אהוד מקים להקה, עם עוד כל מיני מוזיקאים שפשוט אף אחד לא רוצה לשמוע מהם. הוא אוסף אותם לאלבום ניסיוני, שמתעסק בניצול עובדים, ביחס לעלייה מאתיופיה, הערצת אלילים וסיפורי תנ"ך. זה חומר מוזר, אוונגרדי ולא קשור. לאלבום קוראים אהוד בנאי והפליטים- פליטים של התרבות שאנחנו מכירים היום.



ביום חמישי הבא (5.3.09), יתקיים"קפה נודד" במועצה איזורית בב"ש.
בתוכנית צפיה בסרט "חייב לזוז" על אהוד בנאי ושיחה עם הבמאי אבידע ליבני.

19:30 קפה ועוגות

20:00 סרט ושיחה עם הבמאי.

"חייב לזוז - אהוד בנאי והפליטים" הוא סרט תיעודי ישראלי שאורכו 75 דקות בבימויו של אבידע ליבני, שהופק ב-2008. הסרט מספר על פריצתם המאוחרת והמורכבת של אהוד בנאי והפליטים לעולם המוזיקה והתרבות הישראלית וכך יוצר תמונה רחבה וכנה המשלבת ערכי צאן ברזל שונים של החברה הישראלית, ביניהם, אותנטיות, אהבה, אמונה, ביטוי עצמי, הגשמה, הישגיות, השפעה, התמדה, חברות, כנות, לקיחת סיכונים, מיקוד במטרה, נחישות, סובלנות, ענווה, שמחה ותעוזה. לפרטים נוספים הנכם מוזמנים לעיין מטה, תחת הכותרת "קישורים".

מחיר בלעדי - 20 ש"ח לאדם, כולל קפה ועוגה ו-הסעה!
הרשמה אצל מדריכי יוצרוק / מדריכים מהעמק.
אל תפספסו...